אני בביתי משמע אני שייך

אם נבקש מאנשים שונים לתאר את תחושת השייכות לבית הולדתם הם ישתמשו לצורך התיאור  בחושיהם, באסוציאציות ציוריות, ובקולם תעלה נימה נוסטלגית.

יהיו אנשים שלשמע המילה "בית ילדותכם" יעלה באפם ריח של לחם הנאפה בתנור, או של תבשילי שבת.

אחרים ידמיינו לעצמם נעלי בית נוחות, ובגד שקל ללבוש ולפשוט.

צלילי שיר ערש או זמירות שבת יצטלצלו באוזני האחרים והם יפליגו בגעגוע אל מחוזות ילדותם. מהו רגש השייכות, כיצד הופך בית למקור של שייכות?

אני יודעת שלא כל מי שקורא את מה שכתבתי יכול לדמיין את תחושת השייכות והבטחון שהיו לו בבית ילדותו,פשוט כי לא היו לו, אותם אנשים וגם אני בינהם גדלים וחיים בתחושה תמידית של געגוע למשהו שמעולם לא היה להם, כי הצורך בבטחון ובשייכות למקום כלשהו, קיים אצל כולנו, מולד, נרכש, גם וגם.

על תחושת השייכות הבסיסית הרחיבו את הדיבור פסיכולוגים ידועים: מאסלו בפירמידת הצרכים, קוהאן בהתייחסותו למיטביות, לנדזי בתיאוריה על כשירות חברתית ועוד.

"שייכות" היא רגש בסיסי, המהוה קרקע ראשונית להתפתחות מיטיבה.

העובר בתוך רחם האם שייך כולו, אך עם הלידה הוא נזרק ממקום של בטחון מוחלט אל עולם זר ומנוכר.

ההורים הם אלו שבאופן אינטואיטיבי, מתוך נטייה טבעית הטבועה בהם, מספקים לילד את תחושת השייכות.

ככל שהתינוק גדל הוא מתחיל לתור את העולם. הוא מתיידד עם הקירות ועם חדרי הבית, הוא זוחל, נוגע, בודק בסקרנות כל חפץ הנקרה לדרכו, ובעקר מזהה ומכיר את יושבי הבית ואף לומד להבחין בינם לבין זרים.

כך הוא בעצם פוגש את משכן חייו. שייכותו מוסיפה להתפתח כאשר מחד מאפשרים לו לקיים את הקשר הזה עם העולם שסביבו ומאידך הוריו ממשיכים להיות המקור לביטחון ורווחה. ככל שהילד גדל, תפקיד ההורים בנושא הופך למכוון יותר. ניתן להצביע על ארבעה מרכיבים שמשפיעים על תחושת השייכות:

אוירה, שיח, מעורבות וגבולות.

אוירה היא הרקע לכל המתרחש בבית. האם יש נעימות בבית? האם היחסים בין ההורים הם יחסים סבירים המנוהלים בכבוד הדדי? האם קיימת ביקורת בוטה, הטחות אשמה מתמידות  בין דיירי הבית? כל אלו משפיעים לטוב ולרע על תחושת השייכות.

ילד שחש באווירה עכורה ירצה לשהות יותר מחוץ לבית - אצל חבריו, סבותיו ואחרים, לעומת זאת ילד שחש בנעימות, בקבלה ובכבוד בין בני המשפחה יהיה חלק רצוי וחיובי ממערך זה ויחוש תחושת שייכות.

השקעה באווירה מיטיבה הכוללת גם השקעה בסדר, בניקיון ובאסטתיקה, היא בעצם השקעה ביצירת שייכות.

השיח הוא האופן בו בני הבית מתַקשרים זה עם זה.

האם זהו שיח זורם ופתוח? עד כמה יש צעקות? כיצד נפתרים קונפליקטים במשפחה והאם משוחחים עליהם? האם מבררים חילוקי דעות? האם ניתן לדבר על רגשות? האם הילד נחשב לשותף לשיח? האם השיח בונה או מזיק, והאם הוא תורם להרגשת שייכות או מחבל בה.

מעורבות היא האופן והמידה שבה הילד מרגיש שותף ונוטל חלק במתרחש בבית, החל ממטלות של תחזוקת הבית ותפעולו, וכלה בשותפות:

באירועים המשמחים יותר והמשמחים פחות. ככל שילד תורם, נוטל חלק במטלות הבית, שותף עם כולם ונושא באחריות הן ביום-יום והן בשעות משבר הוא חש שייך, מעורב ושותף.

גבולות: אלו הם החוקים המחייבים את בני המשפחה השונים בהתאם לגילם. גבולות כוללים בין היתר סדר יום קבוע, שעה סבירה לקום וללכת לישון, קביעת גבולות לשהייה מחוץ לבית ועוד. כל אלו הם חלק מבנית השייכות המשפחתית.

בית פרוץ ללא כללים וחוקים הוא בית ללא "קירות תמך", בית "נזיל", שאין בכוחו להכיל ולספק תחושת ביטחון והגנה, קשה מאוד יהיה להרגיש בו תחושת שייכות .

כשאני קוראת את מה שכתבתי עד כה, אני מבינה עד כמה חשוב ועמוק וקריטי ועם סיכון עמוק להשמע מוגזמת: אפילו חורץ גורלות -הוא הבית בו גדלנו.

ושוב עם סיכון להישמע מוגזמת - אני מבינה שהמקצוע שלי הוא מבחינתי שליחות ואם לא הייתי מעצבת פנים שעושה בתים ובונה שייכות של בתים, מין הסתם הייתי מתנדבת בבית יתומים בסיביר (ויום אחד בטח גם אעשה את זה) אני באמת ובתמים רוצה ליצור לאנשים את הבית בו יחושו שייכות ויותר מזה: הבית בו הם יוכלו להעניק למי שגר איתם את תחושת השייכות, את האווירה המטיבה, את השיח הנעים ואת הגבולות מעניקי הבטחון.

כל- כך הרבה פתגמים, ציטטות, קלישאות נכתבו על המילה "בית" עבורי הנכונה ביותר היא "ביתו של אדם הוא מבצרו" עברתי בחיי המון בתים, המון.

רק בנוכחי הצלחתי סוף סוף להגיע לתחושת ביתי הוא מבצרי ואני מודה לתחושות הנכונות, להגיון ולאומץ לא להקשיב לאחרים...שהביא אותי אליו.

אם אתם רוצים להתייעץ איתי בנושא עיצוב - צרו קשר